פוקד עקרים
פקידת עקרים מכונה בדברי רז"ל כן בכ"מ בלשון פקידה שכן מצינו בלשון הכתוב וד' פקד את שרה שהיא הראשונה לדבר זה ולישועה זו משנברא העולם, וידוע דכל דבר בפעם הראשון הוא פתיחת אותו השער לכל הדורות עולם דאח"כ נקל לאחרים לפעול ג"כ ישועת אותו דבר אחר שכבר נפתח שער הישועה בדבר זה והכל נכנסים ויוצאים דרך אותו שער, ומאחר שמצאנו ישועה הראשונה בלשון פקידה ש"מ דזהו שער הישועה של דבר זה כשזוכה שהשי"ת פוקדו, ועי' בע"מ [מאכ"ח ח"א ר"ס ג'] דחמשה משמעיות במלת פקד ודכולהי אתנהו בוד' פקד וגו' אף דעיקרו לשון השגחה יעוש"ב, ובאמת כל החמשה משמעיות כולם הולכים למקום אחד דהכללשון השגחה דהמנין הוא ההשגחה על דבר המנוי על כל פרט ממנו והציווי הוא השגחת המצוה על המצווה והשגחת המצווה על הדבר שנצטוה לעשותה, ומזה פקדון אשר הפקד שהוא צריך להשגיח עליו לשמרו וכן המינוי לפקוד הוא למשגיח על הדבר שנתמנה והממנה הוא משגיח בזה על המתמנה והחסרון הוא מהוראת ההיפך שיש בכל שורש על דרך סקלו מאבן תבואתי תשרש וכדומה, ויהי' ויפקד לא בא בפקידים, וכל מי שהוא מושגח א"א שיהי' עקר כלל שהרי כל בריאת האדם הוא לפרות ולרבות כמש"נ לא תוהו בראה לשבת יצרה, ודבר זה שלא יוליד הוא יציאה מסדר הבריאה ודבר שאינו ראיי כלל כפי חוקי הבריאה שיסד הש"י וע"כ הישועה לזה אינו ככל נסים היוצאים מהטבע דזה אדרבא בא לקיים הטבע דהרי כך הוא חוק טבע הבריאה להיות האדם מוליד, וזה הי' טענת חנה אם מצבא העליונים אני אחי' לעולם ואם מצבא התחתונים אהא מוליד (רש"י ש"א א' י"א בשם אגדת ריה"ג וכ"ה בשוח"ט שם פ"ב ובפסיקתא פמ"ד סי' ג') דלבקש נס אין כל אחד ראוי לזה ואפי' הראוי מנכין מזכיותיו (כמ"ש שבת ל"ב א') ואין ראוי לבקש לזה וגם אין עושין נס אלא כשיש בו צורך גדול ונקרא לאטרחא למארי' כידוע (ועי' תענית כ"ד ב') אבל זהו נס ויציאה מהטבע והיא צווחה אדרבא אני רוצה שתקיים גם בי טבע הבריאה וזה כל אדם רשאי לבקש וראוי לכך דלא ישוב ריקם, ומיד שהשי"ת פונה אליו להשגיח עליו מיד הישועה באה לו מעצמה בפקידה והשגחה זו, ואפי' כשרה אמנו שהיתה אילונית בבריאה וטומטמים היו כמ"ש בהבע"י (יבמות ס"ד א') מ"מ מה שחזרו להיות ככל אדם אינו אלא חזרה לטבע הבריאה, ומפני שהעוה"ז הוא הנחת המקום לבחירה ברע וקלקולים מזה נמשך ג"כ קלקולים בנבראים בבריאה והקלקולים הם היוצאים מסדר הבריאה וכאשר האדם שב להש"י ומחזיר הדברים למקורן כמו שהי' האדם ישר בתחלת הבריאה הרי כל הקלקולים מתתקנים וחוזרים למה שהי' כפי סדר הבריאה ופקידת הש"י הוא מה שהש"י משים אל לבו כביכול תחלת רצונו בבריאת העולם שרצון זה ודבור זה דמאמרות דששת ימי בראשית שעל ידן הי' הבריאה על ידן הוא ג"כ השגחתו ית' בקיומו כל ימי עולם ועי"ז הוא חזרת הדברים למקורן במעשה בראשית ואין ראוי להיות יציאה מסדר מעשה בראשית כלל:
ישמח משה
כי תשה ברעך (דברים כד י). ובפרשת משפטים (שמות כב כה) נאמר אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. איתא בתיקונים (הוספות ה קמ"ב ע"ב) הובא בבית שמואל אחרון פרשה זו, שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין בספר הנ"ל מה שפירש. ודבריו חסרים מלח ותבלין, דלא ביאר שום טעם דלמה יקרא הנשמה בשם שלמת. ואני בדרכו אלך לפרש פירוש נחמד, על פי שפירשתי (בפרשת ויקהל ד"ה והנ"ל ליישב), בפסוק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו' ג) על פי הרמב"ם בשיתוף שם מלא, שהוא לשון שלימות. ועל פי שדרשו חז"ל (ברכות ל"א ע"ב) בפסוק (שמואל א' א יא) ה' צבאות אם ראה תראה, שאמרה חנה מכל צבאי צבאות שבראת, ולי לא נתת בן אחד. ועל פי מ"ש היערות דבש בפסוק (ויקרא י ג) בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד, ואל תקרא בכבודי אלא במכובדי (זבחים קט"ו ע"ב), על דרך רבי יוחנן קרי למאני מכבדותא (שבת קי"ג ע"א), ר"ל צדיקים הם מכובדי, כי השי"ת מתלבש בהן וכו'. ועל פי הרמב"ם על אמרם (ברכות ח' ע"א) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. וז"ש ה' צבאות, מכל צבאי צבאות שברא מלא כל הארץ, שלימות כל הארץ ותכליתו כבודו, היינו הצדיק שהוא לבושו כביכול. והנה מזה מבואר דעיקר התכלית של בריאת הנשמה שתהיה מרכבה ולבוש להשכינה כו', כמו שפירש רבינו סעדיה גאון בפסוק (שיר השירים ו יב) לא ידעתי נפשי כו', ומה שפירשתי אני על פי מה שפירשתי בפסוק (משלי כ כז) נר ה' נשמת אדם, עיין בבינה לעתים דרוש ה'. והנה לזה צריך דביקת רב באלקים חיים ומלך עולם, והיה עולה על הדעת איך יתכן הדביקות במה דלא ידענא ולא חזינא. אבל ממה שנעלם ידיעת הנפש ולא נראה כלל, ואף על פי כן אין דביקות גדול מדבקות הגוף והנפש, ואין נקודה בגוף שאין בו דביקות הנפש, מזה מבואר דיתכן דבקות אף במה דלא ידע ולא חזא, ועל ידי זה בא לדבקות אמיתי אם ירצה, עד שנעשה מרכבה לשכינה, והבן. והנה הבחירה חפשית, ועל פי זה מבואר דברי הזוהר (בפרשת משפטים) אם חבול תחבול שלמת רעיך, דא נשמתא קדישא. ונקדים מה שפירשתי על המשנה במסכת יומא (דף פ"ה ע"ב) האומר אחטא ואשוב כו', ושם בגמרא דף פ"ז ע"א בדרב הונא אמר רב, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה כדרב), מבואר דעיקר הקפידה הוא משום שחטא תרי זימנא. והנה באמת תמוה מאד, דאם כן נעלת דרכי התשובה להשונה בחטא, וקיימא לן (ירושלמי פאה פ"א ה"א) אין לך דבר שעומד בפני התשובה, ומנשה המלך יוכיח שעבר ושנה כמה פעמים, וכמו שנאמר (מלכים ב' כא טז) וגם דם הרבה שפך, וגם עבד אלילים כל ימיו וקבלו השי"ת בתשובה. והנה ראיתי מפורשים שרצו לרפאות את השבר, ואמרו דאין מספיקין, היינו אין מסייעין לו, אך אם עושה מהני. אבל אין בהם רפואות תעלה, א' דכבר העיד דוד ברוח הקודש בפסוק (תהלים לז לב) צופה רשע כו', דאלמלא הקב"ה עזרו לא היה יכול לו (עיין סוכה נ"ב ע"ב), ואם בצדיקים, קל וחומר ברשעים שכבר המליכו אותו עליהם, ואם כן אם אין סיוע, ודאי אין תשובה במציאות. ועוד קשה מה ענין אין מספיקין לאין מסייעין. ועוד מה הוא הלשון בידו, אין מספיקין לו היה ראוי לומר כמו מסייעין לו (שבת ק"ד ע"א), והבן. והנ"ל בזה, על פי מה שפירשתי בפרשת האזינו (באופן ה' ד"ה ונחזור לענינינו) על המדרש (תנדב"א זוטא פכ"ג) שאלו תלמידיו את רבי אליעזר האיך נעשה תשובה ונחיה, והפסוק (ירמיה טז יט) ה' עוזי ומעוזי וגו', עיין שם כו', ומה שפירשתי בהמשנה (אבות פ"א מי"ד) אם אין אני לי וכו'. מבואר מזה דהקבלה מהני בתשובה, כמו דקיימא לן (קידושין מ"ט ע"ב) בהרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק כו'. והיינו מטעם שהידיעה אינו מזדקק לבחירה, ואדם מישראל עלול לשוב ולחזור לשרשו שורש הקדושה כל זמן שאין נדמה לו כהיתר, והוי בידו לעשות תשובה ונאמן על עצמו שיעשה תשובה, כמו דקיימא לן (גיטין ב' ע"ב) דאדם נאמן על כל מה שבידו בדין עד אחד נאמן באיסורין, וקיימא לן (בסוגיא דמכר על פי אחר) בב"ק (דף ע"א.) דכל מה שבידו לעשות, רואין כאלו כבר עשה. מה שאין כן כשעבר ושנה דנדמה לו כהיתר ואינו עלול לשוב, אינו מועיל במה שבידו לעשות תשובה, רק צריך לעשות תשובה בפועל. והיינו אין מספיקין בדין שלמעלה במה שבידו לעשות תשובה, והבן. והנה דעת לנבון נקל דמקבל על עצמו ואינו שב, דאז אינו מועיל אף באינו עובר ושונה, דהא אגלאי מילתא למפרע דהקבלה שקר, רק דמועיל בשעת מעשה של הקבלה, אם (מת) קודם שיוכל לבא לידי גמר, אזי נחשב כאלו עשה. מה שאין כן בעובר ושונה דצריך לשוב בפועל, צריך למהר כדי שיגמור בעוד רוח חיים באפו. והיינו אם חבול תחבול שלמת רעיך, דרעיך היינו הקב"ה, וכמו שפירש רש"י במסכת שבת (דף ל"א.) גבי הלל דאמר זו הוא כל התורה כולה כו', דרעיך היינו השי"ת, וכמו שפירשו שם בפסוק (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך אני ה'. והיינו אם חבול תחבול שני פעמים, מה שהיה ראוי להיות שלמת רעיך ונברא לכך, למען השם אני מזהירך עד בא השמש, כמו שדרשו רז"ל (שבת קנ"א ע"א) עד שלא תחשוך השמש (קהלת יב ב), זה יום המיתה. תשיבנו לו דוקא, ולא סגי במה שבידו, כיון שעבר ושנה, ודוק כי נכון הוא בס"ד. והנה לפי מ"ש יש להקשות, דאם כן בדין זה דהרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, יש לחלק בין עובר ושונה, או לאו, והבן. אבל לא קשה מידי, דבאמת החרטה והעזיבת החטא הוא עצם התשובה, כמו שביארתי במקום אחר (בפרשת נשא ד"ה והתודו), בתשובת שאלה למה לא נכתב בביאור מצוה תשובה בתורה, עיין שם. ואם כן כיון שהוא עצם התשובה, מהני רק זה לענין שנמחל לו ואינו מגיע עונש ונקרא צדיק. אבל לענין זיכוך ומירוק שצריך, לא ינקה עד ישוב בפועל, ואם כן אתי שפיר הפסוק אם חבול תחבול, ודוק כי עמוק הוא בס"ד.
ישמח משה
עוד נקדים, דדרשו חז"ל בברכות (דף ל"א ע"ב) על שאמרה חנה ה' צבאות (שמואל א' א יא), דאמרה מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך, לא תתן לי אפילו בן אחד, עד כאן. היוצא מזה דשם צבאות, על כרחך מורה על צבאי צבאות אשר ברא. ועל פי זה מבואר הפסוק שהתחלנו, שמבאר כי אהבתו יתברך לנו אינו רק סגולי, והכי פירושו אף שבעליך עושיך ה', אל תטעה לומר שהוא כאהבה הטבעית מצד הנשמה שניפח באפינו חלק אלקי ממעל, והוא כלול בדבור עושיך, או מצד אהבת אומן למלאכתו מפני הטורח, והוא גם כן בכלל עושיך, או מצד השיווי והדמיון כבעל והאשה, שהם שוין בקבלת התועלת זה מזה מצד השתוות המין, והוא בכלל בועליך דהיינו משפיע. לזה אמר צבאות שמו, שאף בצבא שלו אות הוא ואין כאן שיווי ודמיון, ואף לא כאהבת המוליד לילד אף מצד הנפש הרוחנית דמרגלא בפינו כי הוא חלק אלקי ממעל, אף שהוא אמת, מכל מקום לא יאמר רק על דרך העברה כי מי ידמה לו, ואף שהוא רוחנית, הלא אף בצבא שלו הן במלאכי מעלה והן בנשמות הצדיקים השוכנים מעלה אות הוא כאמור, וכמו שכתב העקרים וז"ל: כי אין הצורה והחומר חלק מן השי"ת כבן מן האב, עד כאן והבן זה. וגם מאהבת אומן למלאכתו נדחה, מחמת שצבאות שמו כי הוא מורה גם כן על צבאי צבאות שברא בלא עמל ובלא טורח, ואנחנו חלק קטן ממלאכתו ולא נשאר רק אהבה היחסית, וזה וגואלך קדוש ישראל, שהוא מתייחס עלינו להקרא קדוש ישראל, לזה אמר אלהי כל הארץ יקרא כמו שפירשתי, אלא ודאי דעיקר הוא אהבת הסגולה, ולכך אין לה תכלית, ודו"ק.